במקום פרידה / נתן יונתן
״אם תלך עכשיו, הכל עוד ישאר לי
קצף חרציות, שלהביות זהב
צפצפה כסופה, הלב שלי אומר לי
אם לומר שלום, אז בוא נאמר עכשיו.״
סורגים ביחד זכרונות מלטפים כמו שמיכה ישנה, משתרגים סביב קצהו של בכי.
ולבדנו באֵבֶל.
נאחזים ביחד בתחושה, בחיוך, במבט.
יוצרים חיים חדשים, מ-ת-מ-ש-כ-י-ם, פועמים.
ולבדנו בכאב.
מקבילים בנגיעות השמחה, משיקים בהתפתחות, סוללים דרכים ופורצים שבילים.
ולבדנו בַּיַּחַד.
וסובבים מסלולים ומנקדים מפגשים ומקלפים מסיכות.
עוצמת עיניים מול כוחו של האֵבֶל, מול לבדיותו, עוצמתו, שהותו ארוכת הזמנים.
מתמלאת פליאה מול אִיפְשׁוּרוֹ.
מול מלאותו.
וחסר.
אמנות ה’אין’ – זמן הגדרת הכאב.
פינת ההצדקה
לעזוב
צריך לדעת גם לעזוב, להשלים עם העובדה שמה שרצינו לא יהיה עוד. לטוב ולרע. וזה כואב ופעמים זו הכרה בהתנפצותו של חלום.
בהקשר העסקי-עיצובי אני מקבילה את זה לאֵבֶל על ההתפכחות, על סופו של חלום, על פרידה ממקום עבודה, על הבנה שהעסק העצמאי לא צלח, על הפער שבין הניראות האוטופית של העסק למה שקורה בפועל, למציאות.
ואחרי האֵבֶל מגיעה אמירת השלום, הנשימה וההליכה קדימה.
והזִכָּרוֹן שנשאר.
ללא
הזמן לא עוזר, לא מקהה, לא משכיח. אלו אנחנו שממשיכות ועוצרות וחוזרות ובודקות מתי אפשר לתת למסיכה קצת לנוח על ליבנו ולהסתיר.
וזה בסדר. זה בסדר לכאוב.
הכאב הופך לבלתי נסבל כשמצטרף אליו הסיפור הנוראי על מי אני כשאני לבד, מי אני כשאני בלי ההגנה של האחר/ת, עד כמה אפשר להמשיך ואיך בכלל אני עושה את זה?
הנוסחה הנוראית היא: כאב + סיפור = סבל. הכאב יהיה קיים תמיד, ככה זה כשמשהו משמעותי כל-כך נעלם… לא ניתן (וגם לא כדאי) להפחית בנוכחותו, בואו נפחית מהסיפור.
מוקדש באהבה לכל אלו שכבר לא כאן. לפֵיָה שמלאה שנה וקצת להיעלמותה ולזו שנסתלקה מאיתנו ממש עכשיו.
כולנו איבדנו משהו שהיה חשוב לנו ברמת הקיום והלב – אדם, תקווה, מטרה. עד כמה הצלחת ״להמשיך הלאה״? עד כמה רצית בזה?
האמירה המוכרת ״שלא תדעו עוד צער״ באה להקל על האומר/ת, לתת נוסחה ידועה להשתתפות בכאב… איך זה לשמוע את זה? זה אפשרי ובר-קיום בכלל?
אשמח לקרוא, התגובות שלכן/ם מרתקות אותי.
אשמח גם לשיתופים.
גית.
Facebook Comments