סתיו יהודי / אברהם חלפי
״סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי
רמזי אלול.״
המבט לא יעזוב אותי.
מבט מבוהל, שחווה בפעם הראשונה מַשֵּׁהוּ אחר.
שנים אחר כך ראיתי אותו בפניהם של ילדי, כל אחד בְּעִתּוֹ וכל אחד בהִתְהֲווּיּוֹתָיו.
וזה הראשון, הממצמץ, זה שבוחן בקפידה את כל העולם, אבל רואה רק את מה שקרוב וצריך.
את אמא.
והמבט הנדהם עם גילוי השתקפויות ויכולות.
המבט הכואב, הפגוע, לָמוּד האכזבות.
המבט המתרחק, הנעלם.
והמבט שכולו געגוע.
במקומי, בכיכר, אני יושבת ומתבוננת. מלווה מרחוק התנהלויות והרגלים, לא מאפשרת ללכוד את המבט שלי.
עוברים מולי כל המבטים, כל האנשים. איש איש וכאביו, איש איש ורגשותיו. סגורים, מוקפים בקירות דמיוניים, קופצים אגרופים, מהדקים לסתות, חֲשׁוּקִים בעוצמה מחשש לזליגה לא רצויה.
הבועות השחורות קוצפות וגואות. מה שמצליח לחפור לו דרך החוצה, לברוח, זה המבט.
אני יושבת במקום שלי.
כבר שנים שאני לא זזה, קפואה בזמן וקפואה באבן. עטויה בשמיכת טלאים תפורה ביד. טלאים של זכרונות בתפר צפוף, תַּךְ ליד תַּךְ, אֵלֶם מול אֵלֶם.
מסביבי החיים משתנים להם, עונות באות והולכות, תינוקות נולדים וזקנים מתים.
אני באותה הנקודה, מתבוננת, מקלפת שכבות.
מחכה.
זה אתגר לא מדובר. משחק שלי עם עצמי.
אצור בו חומה ואציב דְּלָתַיִם
ואזחל ביניהן כדי לבנות מחדש את רסיסי האבן
כדי ליצור עולם.
אמנות ה’אין’ – השתיקה.
פינת ההצדקה
הפער בין התנוונות לעשייה
יצרנו, מיתגנו, הבאנו אל העולם אותנו כנשים* מקצועיות, אנחנו שלמות ומרוצות ומרגישות שזה ממש ״זה״. ואז הזמן והחיים והשגרה… וכבר יש לקוחות וכבר יש הזמנות, ומה זה באמת משנה מה אני מציגה כלפי חוץ אם הלקוחות ממשיכים להגיע?
כאן נכנסת הבדיקה הפנימית והבחירה –
אם אני מרגישה נינוחה עם מה שאני מחצינה מבחינה עיצובית, אם בסדר העדיפויות זה לא תופס את אחת השורות הראשונות, אז זו בחירה מודעת להישאר, וזה בסדר.
אם אני ממשיכה מעקרון ההֶתְמֵד (כח האִינֶרְצִיָּיה), אז זה בדיוק הזמן להציב סימני שאלה ולבדוק לעומק – מי אני היום? מה אני רוצה לומר? איך אני רוצה להחצין את זה?
והאמת? אותי זה ממלא בכל פעם מחדש בפרפרי התרגשות.
הפער בין בריחה לבחירה
מתי מגדירות התנהגות כבריחה מהתמודדות? מתי הרגל הופך לרע? ועד כמה דפוסים הופכים להיות שקופים ובלתי ניתנים לשינוי?
זו חקירה אינסופית של הַבְנָתֵנוּ – אותנו. לפעמים באוקיינוס גבה גלי ולפעמים על מי מנוחות. ובדיקה ובחירה, בכל פעם מחדש – האם זה מֵיטִיב איתי, האם מֵרֵעַ? ומה לעשות כרגע? הצבת סימני השאלה על בחירתנו היא זו המאפשרת לנו להמשיך ולהיות נאמנות לעצמנו.
*השפה היא נשית, ההתייחסות לכולן/ם.
איזו התנהגות נטמעה בך עד שאינך מסוגלת לחשוב על דרך אחרת? עד כמה אתה מרגיש בעל שליטה ובחירה חופשית בהתייחסות אליה? וכמה את מחצינה לעומת כמה את שומרת עמוק בפנים?
אשמח לקרוא, התגובות שלכן/ם מרתקות אותי.
אשמח גם לשיתופים.
גית.
*מילות השיר שעל התמונות מתוך פגישה לאין קץ / נתן אלתרמן
Facebook Comments