השאיפה למשמעות

החיטה צומחת שוב / דורית צמרת
“הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב.”

אתוס – מרכיבי הידע

שבעים שנות
ואלפיים (מילים)

כְּתוּבוֹת.

פאתוס – חמלת הרגש

שכבות-שכבות ורבדים שעוֹטְפִים כתכריכים את הלב הפועם.

וזכרון של ריח.
ושל ריצה בין עמודי אש ועשן, אלו שמובילים את המחנה ואלו הנשארים דּוּמָם מאחור.

של יסורי הזכרון ואשמת החַיּוּת.
של כאב הלְבַד ובדידות הרְעוּת.

ושלך.

לוגוס – שירת ההגיון

אַחְדוּת החיבור.
תבונת הסדר והיקום.

ותו לא.

״וכל מה שהיה אולי יהיה לעד
זרח השמש שוב השמש בא
עוד השירים שרים אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה״

זכרון נצחי.

אמנות ה’אין’ – שם לכל איש. ותום.

פינת ההצדקה

נר תמיד

אריזת מכלול האמונות והרעיונות המנחים אותנו, כחֶבְרֶה, תוך הסתכלות מחודשת והתמודדות עם שינויי העיתים ומבחן הזמן. היכולת להעביר מסר מדויק ומתומצת במַעֲטֶפֶת של חוויה רגשית שנוגעת בכולנו.

הבחירה העיצובית בין הגישות השונות הפונות אל ההרגלים, הרגשות וההגיון.
האֱמוּנוֹת בשירות האָמָּנוּת.

העברת הלפיד

מי אנחנו ללא הזכרון התמידי? על מה נשען בתּוּגָה שתעזור לנו להנכיח ולהצדיק את קיומנו?

כחֶבְרֶה, פיתחנו לעצמנו סט של אמונות עמוקות שמאפשרות את האישור היומיומי לקיומנו – קרועי לב אך נושמים, עוטי חג ואימה. וכפרטים, אנחנו בשיאו של תהליך התנתקות המאדיר את האינדיבידואליזם יותר מכל והפער בין הצרכים האישיים שלנו ובין צרכי החברה הופך לבוטה ולמאשים.

אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם
ונודה,
שטופי דמע וקסם.

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה – מה השתנה בנו מאז ימי קום המדינה והציונות ועד לימים אלו? מה ההבדל בין החשיבה הלאומית, מלאת הפאתוס שהיתה פעם לבין ההסתכלות העכשווית והאישית? ומה המקום שלך בסקאלה?

גית.