נגד הרוח / שלום חנוך
“הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת
אני סומך על הגשם שימשיך לרדת
שיימשך הלילה, אהובתי אל פחד,
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר”
זה התחיל בלילה.
זה תמיד מתחיל בלילה.
הזמזום הבלתי נסבל הזה שעוטף מכל הכיוונים, שפורץ מכל מקום גם אם סתמתי טוב את כל החורים, גם אם הידקתי חזק. זה שמרעיש לי בתוך הראש, שמוצץ דם כמו עלוקה, שמתחבר ולא עוזב.
אני לא רוצה להיות פה. מעולם לא רציתי.
אבל גררו אותי לכאן, לקחו אותי בכוח ולא היתה בי היכולת להתנגד.
אני נמצא פה כבר נצח, לא מסוגל למנות את הימים. כל יום נראה כמו זה שקדם לו ואני בפנים, בלי יכולת לצאת, בלי יכולת אפילו להציץ החוצה. אני לא זוכר מה היה אתמול ומפחד לדמיין את מחר. רק יודע שסובל ו-די.
כבר יותר מעשר שנים שאני עובר ממקום למקום, או יותר נכון מזמן לזמן. נופל פתאום למקום חדש בלי לדעת איפה אני נמצא ומה אני אמור לראות. בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי במקומות נידחים, חשוכים, מטונפים ולא מוכרים.
אין לי מושג מה התחיל את כל הסיפור, מה קרה לפני יותר מעשר שנים ובאיזה חטא גדול חטאתי שהענישו אותי בנסיעות בזמן. אני לא מבין מה אני אמור לעשות פה ואיך אני יכול לחזור הביתה.
אולי אחרים יודעים להסכים לזה, אבל אני לא רוצה. לא רוצה לִפֹּל לבור כל פעם מחדש, לנסות למצוא את מה או מי שיעזור לי לצאת ואז לגלות את עצמי ערום לחלוטין, חשוף לעיני כולם, בלי יכולת להגן על עצמי.
כבר הספקתי להכיר מקומות רבים, נחשפתי לתקופות אפלות ולכאלו שלא, לאנשים רעים יותר או טובים פחות. פה ושם יש צדיק בודד שיודע להתקרב ולנסות לעזור, שאוזר אומץ ולא בורח כשהוא נתפס בעקבותי ונופל. אבל אני לא אוהב להיעזר בהם, בצדיקים האלו, הם מקיפים את עצמם בהילה בלתי נראית ומרגישים שיש להם אחריות כבדה על הכתפיים, שהם אלו שנועדו לשנות את העולם. אני לא אוהב להיעזר בהם כי אני מרגיש שאני מפיל אותם, גורר אותם אחורה ולא מאפשר להם להצליח. אני לא מאמין להם כשהם מספרים לי שהם חזקים ויכולים ומודעים ורוצים, ממש רוצים לעזור. אני מפחד להרע להם, שגם הם יכנסו ללופ האינסופי הזה.
אז לרוב אני נשאר לבד, בבוץ, ברַקְבּוּבִית, ומחכה לנפילה הבאה.
היא בטוח תהיה.
אבל הפעם קרה משהו אחר. אני לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה המסוימת… נפלתי שוב, הפעם זה היה עמוק מאוד. כמעט טבעתי, לא הצלחתי לנשום, הכל סגר עלי כמו ערפל סמיך והרְאוּת היתה אפסית. הייתי בטוח שזו התחנה האחרונה, שזו דרך ללא מוצא ושכל מה שנשאר לי לעשות זה להרפות, להתמסר לכאב ולעצבות הגדולה. ולישון. כל כך לישון.
העור שלי היה חשוף, כאילו שייפו אותו עם נייר זכוכית וכל מגע קל של גרגר חול הקפיץ אותי והעביר אותי תהומות חדשים של כאב.
וכשעצמתי את עיני, מתוך ייאוש ומועקה גדולה, ראיתי משהו מנצנץ מרחוק.
כמו באגדות.
אסופה של אורות קטנים שהִתְווּ דרך.
בכוחותי האחרונים הצלחתי לזחול, התקדמתי עקב בצד אגודל, בדרך ארוכה ומייגעת אבל עם מטרה.
לְ שָׁ ם .
כל כך רציתי להגיע לשם.
קיוויתי שזו הדרך, שאולי הפעם אצליח להיחלץ ולחזור בביתה.
אני עוד מנסה.
אני כותב לכם תוך כדי.
הפסיעות הפכו לגדולות יותר ומרווחות יותר, הדרך הפכה קצת לפחות בוצית ויותר מוארת. המשכתי לצעוד, מנער תוך כדי תנועה את רגלי היחפות, אבל הבוץ ממאן לרדת. אני מניח שתמיד ידבק בי חלק ממנו, כדי שלא אשכח.
יש לי עוד הרבה ללכת, אבל התחלתי.
יש עוד סיכוי.
אמנות ה’אין’ – אורכה של הדרך.
פינת ההצדקה
עִקְבִיוֹת
והמשכיות, וחזרה שמאפשרת להבין שיש על מי לסמוך, שיש ידע מאחורי הדברים ועומק ונסיון. ועיצוב שמבין את מהות העסק וככזה, גם אם הוא משתנה ומתעדכן, הוא ממשיך ושומר על הערכים שעומדים מאחוריו ומַתְמִיד לשמור על הקשר האנושי בין העסק והלקוחות.
כי זה מה שאנחנו מחפשות, את האדם.
כוחה של ההתמדה
הכי קל להתייאש. הכי קל לראות את כ-ל מה שלא מצליח ולא הולך ותמיד מעכב. היאוש מפעיל אצלנו מנגנונים מתוחכמים של בושה, אשמה, כעס ופחד ונותן לנו ״לגיטימציה״ לא לנסות שוב. כל-כך פשוט.
ואם נביט לרגע בעצמנו, עמוק בפנים, ונראה את זו שממש היתה רוצה שיראו עד כמה היא יודעת ומצליחה ומוכשרת, את זה שרוצה להרגיש שייך, את זו שרוצה לסמוך על אחרות ולא להיפגע, נבין שזה באמת בסדר להרגיש כך לפעמים אבל זה לא אומר כלום על מי שאנחנו.
ומי שאני, זה מה שחשוב.
עד כמה קשה לך הדרך ומסובכת? מָהֵן נקודות השבירה שלך ומתי הן נחשפות? האם הן תלויות במישהי/ו חיצוני או שבעצמך? ואולי בכלל באמונות והרגלים שגדלת לפיהם?
אשמח לקרוא, התגובות שלכן/ם מרתקות אותי.
אשמח גם לשיתופים.
גית.
Facebook Comments