ציפורי הטרף

חלון לים התיכון / יעקב גלעד
“עוד הפצע פתוח
לו רק היית איתי עכשיו
הייתי ודאי מספר לך
את מה שלא יגיד מכתב.

ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון
ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.“

מבחירה סגרתי את הפה.

השפתיים שידעו פעם לחייך, נשארות קפוצות חזק. שלא יצא הגה. שלא יִפֹּל דָּבָר.

הקולות והרחשים סובבים אותי וחודרים עמוק, זהו להג אינסופי של שנאה יוקדת ורוע מולד.

אין הסבר. אין הבנה.

ואולי

אם לא אומר דבר, העולם יחדל מרעשו.

לבי יחריש.

ואֶחְיֶה.

הוא שותק, אך לא משפיל מבטו.

נַפְנֶה אליו את החיצים ביתר שאת! נשבור את רוחו! את גופו! את חייו!

נקיף אותו, נסתחרר סביבו עד שיפול, נעלה מעלה ונעוף מסביבו במעגלים כמו ציפורי טרף, עד שירגיש את ההכרח הזה – להיכנע, ליפול, להפסיק.

הם סוגרים עלי ומסתירים את השמיים, אני כבר לא מצליח לנשום.

הצעקות מתגברות ולבי הפך קהה.

נותר בי רק עוד רגע.

אני לא יכול יותר, אפול מטה תשוש וחסר כוחות, לא אחזיק מעמד והם יעוטו עלי.

ויעזבו.

ויעברו אל הבא בתור, יסנוורו אותו, יחדרו אליו ויחליפו את עורם.

המפלצות כבר הוּצְאוּ לאור. ברקע גובר קולן של ציפורי הטרף, צווחות אימים חזקות ומפחידות, משתקות כל פעילות. אני מסוחרר, בוכה מבלי משים, מחפש בעיניים מבוהלות את העזרה שלא מגיעה.

נגביר את הקצב, נסתובב מתוך טירוף, זאת המשימה שלנו ואנחנו רוצים להמשיך הלאה.

זה עולם של דממה מפחידה, שקט מאיים, חושך ובדידות. כי רק כך נוכל להמשיך ולהיות. ולהמציא את עצמנו מחדש, מחוץ לטווח האור, לא נראים ולא נשמעים ולבנות עולם חסר מילים.

להזהיר אחרים מפני התופת.

ולחיות.

אמנות ה’אין’ – ה׳אין׳ גדול מסָךְ נפשותיו.

פינת ההצדקה

לא נשכח

עיצוב ככלי מחקר להפצת מסרים וידע, ככלי להבעת אמת עמוקה, ככלי להתנגדות לא אלימה. כאפשרות לחיבור בין א/נשים, להרחבת לב, לנגיעה ברגש.

בעדינות, בדיוק, בתמצות.

ביצירה.

לא נסלח

מבלי לנסות להבין, כי לא ניתן.

רק עם חמלה לקושי הבלתי אפשרי של אלו שחוו ואלו שחווים עד היום, עם כמיהה להסתכלות פנימה מעבר למנגנוני ההגנה, להתבוננות עמוקה בילדים הקטנים שבתוכנו.

ולהיות. פשוט להיות.

זו חובתנו ואֵין בִּלְתָּהּ.

מה קורה לך למשמע סיפורים בלתי אפשריים מהשואה? צופה בטלוויזיה? קורא/ת עדויות? האם זה יום של הסתגרות בתוכך או שיתוף עם אחרים?

גית.