המכנה המשותף

דני גיבור / מרים ילן שטקליס
״פרח נתתי לנורית
קטון ויפה וכחול
תפוח נתתי לנורית
נתתי הכל״

איך מסבירים חֲבֵרוּת? איך מְכַמְּתוֹת קשר? ומה אלו בכלל יחסי גומלין?
מה למדנו מלידה ועד עכשיו שהוביל אותנו לבחירה שכזו?

בעקבות שיח מהדהד שהעברתי בסטודיו היפהפה של תמרי – (Tamari And Me) וכציון דרך והודיה לשנת הכתיבה שעברה מאז שפתחתי את הבלוג, בחרתי בנושא הטעון, הכאוב והמרגש הזה – חֲבֵרוּת.

חֲבֵרוּת היא חיבור.

שלי לעצמי

ושלי
אליך.

חֲבֵרוּת זו התרגשות.
אלו פרפרים, זו התאהבות, זו הרגשה של יצירת יש מ׳אין׳.

חֲבֵרוּת זה למצוא את הבית.
להתכרבל בתנוחה הנכונה על הכורסא הישנה ולהרגיש שאפשר כבר לנשום.

לצרף להמהום הלב שלי את הקולות שלך.

זה לחבק, זה להיקשר, זה להיפתח.

זה להעז.

חֲבֵרוּת בשבילי זו האפשרות לסגירות גדולה. זו התכנסות שלי בתוך עצמי, מוקפת בחומה שלעיתים אטומה ולעיתים שקופה. חֲבֵרוּת בשבילי זו היכולת להחליט מתי אני ומתי את/ה.

חֲבֵרוּת זה הפחד הגדול מה-׳אין׳.

זו בניית הגנה וביצורים.

חֲבֵרוּת זה געגוע. זה להרגיש כמו פאזל שאבדה לו הפינה, אבל לדעת ששיחקו בו ידיים אוהבות.

חֲבֵרוּת זו תפילה, זה ריקוד, זו נשימה מסונכרנת, זה הדרווישים המחוללים. זה המקום שאני מרגישה בו חופשיה כמו ציפור ובטוחה כמו ברחם.

חֲבֵרוּת זה ייחול, זו כמיהה.

חֲבֵרוּת זה לאפשר להיפתח ולאפשר להיסגר, זה להתבודד בתוך המון ולהרגיש שייכת בתוך עצמי, זה לקבל השראה, זה להיות עם עצמי ועם מי שמסביב לי.

חֲבֵרוּת זו משמעות.

חֲבֵרוּת זו זוגיות זו חֲבֵרוּת.

וזוגיות היא יותר.

חֲבֵרוּת זו נפרדות.
זו היכולת להבחין שאת/ה לא אני, להפריד ולגלות את היופי שלך על כל גווניך ולהמשיך ולתהות ולברר על הדומה והשונה בינינו.

חֲבֵרוּת זו היכולת הבלתי נתפשת להיות איתך, בנפשך, בנימייך, מבלי להפריע לך להיות את/ה ומבלי להיות נזקקת לביטוי שלי. זו היכולת להיות בו זמנית בתוך הגוף ומחוצה לו, כשהעור חשוף אך לא שרוט.

חֲבֵרוּת זו פרידה.
חֲבֵרוּת היא השקעה.

אמנות ה’אין’ – החיבור הספירלי ביני לבינך.

פינת ההצדקה

התאמה

פעמים רבות קוראים לי מאמנת גרפית.
החיבור הזה בין א/נשים חשוב לי. כל לקוחה היא בת אדם שלם, כל לקוח הוא עולם ומלואו. כשנסכים להוריד את המסיכות והתארים, נגלה שגם אני כמעצבת וגם את כלקוחה מאוד דומות, שהצרכים שלנו זהים בבסיסם והם הרבה מעבר לצרכים עסקיים.

החיבור הוא בין א/נשים.
הכמיהה היא למציאת הלקוחה המתאימה שתאפשר את מרווח הנשימה וההתעניינות גם בה וגם בי, שנסתכל יחדיו מבעד למשפטי המייל, השיחה, ההתמקדות המקצועית.
שנבין שהשלם שלנו גדול מסך חלקינו וכך נוכל להפוך ליחידה מתואמת וקשובה, ששמה את המטרה הנדרשת כמשימה משותפת.

מעגל

המקום בו הקו מתחבר לו. בו אני מוצאת שוב את עצמי.

פוסעת בשבילים שהלכו בהם לפני ובטובם השאירו לי סימנים, מגלה את דרכי שלי וצְעָדַי המחפשים. עוצרת, נושמת ובודקת מה אני רוצה ממני. ממך.
לעיתים מתחפרת בשתיקתי וגם בשתיקתך אבל נמצאת כאן, איתך, לצידך.
איתי.

״and in the end the love you take is equal to the love you make״
(The Beatles)

חֲבֵרוּת היא נושא כבד משקל, בחיי… אין תקופה בחיים שהתהיות על מקומנו החברתי לא צפות בה, שהכמיהות לנפש תאומה לא נוכחות.
ספרי לי על חבר/ה משמעותי/ת, מתי הכרתן? הקשר עדיין קיים? ובאותה העוצמה? יש חבר/ה מהעבר שממש היית רוצה למצוא?

אשמח לקרוא, התגובות שלכן/ם מרתקות אותי.
אשמח גם לשיתופים.

גית.