אם רק הייתי יודעת למה אני רוצה לפתוח בלוג…

אני יותר "לא רוצה לפתוח בלוג, אבל מוכרחה", זה חזק ממני למרות שמעולם לא הייתי (במודע) מאנשי הכתיבה.
היצירה שבי רוצה לפרוץ החוצה בדרך נוספת, חדשה, תוהה ומתלבטת. כזו שמעריכה את משמעות, אחריות וכובד הגיל ויכולה לשחק איתו, כזו שיכולה להסתכל ברוגע על מה שקורה בחוץ ובפנים ולומר "זה שלי וזה בסדר".

אני אוהבת מילים ושפה, אוהבת לשחק איתן ובהן, לאפשר להן לעשות אהבה וחיבור וגם לשמור נגיעה, לגלות עולמות חדשים, אנשים ונקודות מפגש, אוהבת את האפשרות להסתתר ולהתגלות.

הבלוג שלי הוא אני. הוא לא מוגבל בנושא, הוא משתנה ומתהווה בכל רגע והופך לאחר ברגע הבא. הוא משלב את כל העולמות שבהם אני חיה ואלו שהייתי רוצה לבקר בהם. הוא מעין נובע ומים צלולים וככזה הוא מרווה את צמאוני ומלמד אותי עלי ועל מי שאני בעולם ועל האחרים שסובבים אותי.

הייתי רוצה שאתם תלוו אותי, תשמחו ותכאבו ביחד איתי, תרגישו את הבטן שלכם פועמת, מתחברת, מבינה.

לאן הוא ייקח אותי בעתיד? רק אלוהימא יודעת. אני רוצה לתת לרגע להוביל וללמוד לעצור, להסתכל ולנשום. להיחשף למרות הפחד וליהנות.

ילדתי שלי -

אחד השירים האהובים עלי ביותר הוא "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג (קיראו כאן), שיר המסתכל קדימה בתקווה, תוך הכרה בעצב ובכאב שהיו. זה השיר איתו התכתב מאיר אריאל כשכתב את "שדות גולדברג" המוכר יותר כ"ילדתי שלי" ולעומת לאה גולדברג, אמירתו כאן היא בוגרת ומפוקחת, מזהירה מסכנות, קסמים וכזבים.

הפער בין ההסתכלות בעיניים תמימות - פקוחות לרווחה - צמאות לדעת - סומכות, לבין האמונות הנלמדות במהלך הדרך הוא עצום וזה חלק ממה שמעסיק אותי בעצמי ובסביבה האנושית כולה.

שדות גולדברג / מאיר אריאל
"...ילדתי שלי
אל תלכי לבדך
אל תלכי לבדך
בשדה המוזהב
ילדתי שלי
אל תלכי לבדך
הוא ימכור לך מרחב
השדה המוזהב"