שמי חגית. חגית בן-אליעזר. או פשוט - גית.
נשואה לאישלי, אמא לארבעה + כלבה ומעצבת גרפית בעלת הסטודיו "מיידעלע עיצובים".

כאחת שנושמת יצירה והשראה, אני נהנית להתבונן, בשקט.

בעיצובים, במילים, בהבעות פנים.

להקשיב למה שלא נאמר, לראות את מה שלא מצויר ולפקוח עיניים סקרניות ולקבל, לקבל, לקבל... ובסוף הכל מסתדר במקום המתאים לו והמיכל מתמלא במשמעות.

פעמים רבות אני מוצאת בשירים שנכתבו, הדים למה שאני רוצה לומר ונהנית להקיף את עצמי בהם.

יצירתיות היא אחד הכוחות המניעים בחיי, לטוב ולרע. בשנים האחרונות, תודות להסתכלות פנימית עמוקה, גיליתי שיצירתיות היא הדרך שלי לקרב אלי אנשים וליצור חיבור אבל בגבולות עליהם אני מחליטה. היא מאפשרת לי לְהַנְכִיחַ את עצמי בעולם.

ליצירתיות אצלי יש פנים רבות ושנים ארוכות המקצוע שלי גרם לי ל"שתיקה יצירתית" - הרגשתי שאני ממצה את כל היצירתיות שלי בתחום המקצועי ולא מסוגלת להביע יותר מזה כלום.

היום אני מפלסת לי דרך במחוזות חדשים, מאמנת את שריר היצירתיות שמעט החליד ומשייפת אותו להבעה מדויקת יותר.

לפני מספר שנים הכרתי את עולם התקשורת המקרבת (ועוד הרבה יותר) בזכות מרכז 'מיתרים', והתחושה בגוף היתה חדשה ומוכרת גם יחד. ממש כמו נשימה ראשונה.

נחשפתי לעולם הצרכים לעומת ה'צריך-ים', להבעת הרגשות, להתבוננות העמוקה על ואל השיפוטים וזה הפך לחלק ממני - להתרגשות שבהקשבה הפעילה לסובבים אותי, לחקירה העדינה, להסתכלות אמיתית עלי היום, עלי שפעם ועל הילדה הפנימית - 'ילדתי שלי'.

ברוכות הבאות* אלי.
ילדתי שלי - אמנות ה'אין'.

*גם אתם מוזמנים. השפה היא נשית.