מגדל בבל

עיניים זרות / רונה קינן
“חושך
לא ראיתי כלום
עיניים זרות עיבדו נתונים
ניסיתי להפוך את עורי
אבל העור שבפנים דמה מדי לשלי”

 

 

 

 

העיניים נצמדו כבחוסר חמצן לאוויר הגבוה, למגדלים שפרצו את דרכם בבהלה לא מודעת למעלה, לאוטופיה שנתעטפה בחלומות. לא העזתי להתבונן בקולות המציאות החרישיים, לא חשבתי שיכול להיות אחרת.

ונֶהֱגָה לו מהלך חיים.

ונבנה.

והתקיים.

ונחלם. והופץ. והתמלא בגאווה שזו לה דרכה היחידה בעולם.

 

 

 

 

מגדל בבל עצום בתמימותו נחצב. פוצע את השמיים, מפוטם עד קבס באמונה שהפכה למזוקקת ומקובעת עם הדורות וכגובה החלום, פי שניים עומקו של הפער. העיניים נעצמו בכוח.

דאיתי כיונה על גבי ימים. פרשתי כנף ואטמתי עיניים, הומה בגאווה בעלות היום עם דִנְדוּן הענבלים ועוצרת את פעימות הלב המפוחדות ברדת ליל, לא לאפשר להתנפצות להיווצר.

הדרך נפקחה לרווחה.

ורציתי להאריך. למשוך את הרגע בעודו מלא בגעגועים, למלא את כל החללים הנסתרים ואלו שלא, בזכרונות ומחשבות שנבראות.

 

 

 

 

והרגשתי שידיי ריקות ולבי חסר והדרך דורסת.

וזנחתי את עצמי לטובת התהום ונתתי לרוחות המסתחררות לעבור דרכי, לעצור לרגע ולהמשיך. רוחות זועמות, סוערות כאבחת סופה משתוללת, רועמות סדקים מתמוטטים, שותתי דם.

 

ושָׁקַטְתִּי.

 

 

 

 

או אז השתחררה דמעה חרישית אך זועקת והמציאות נוכחה, קיימת ובועטת וימים חדשים של התהוות תוהה מתעתעים בנו בחסד, ובכלל לא פשוטים החיים.

אבל חובה בם לנגוע. וחובה בם להיות.

ונצחק על הכל ונחבק את עצמנו לדעת ונחלום לא פחות.
ונמתין לשלווה בנשימה קצובה ונקשיב ונביט.

 

וננשום.

 

 

 

 

קטע מתוך ‘זורבה היווני’ / ניקוס קאזאנצאקיס, בתרגומו של אמיר צוקרמן – לחצו לשמיעה

 

 

אמנות ה’אין’ – עולם חדש שנברא, לא שלי הוא.

 

 

פינת ההצדקה

החלטה

אני רואה מול עיניי את הדברים, מקבלת החלטות עיצוביות לאחר בחינה מדוקדקת, איפיון מחושב ומחקר השראתי נרחב.
ולפעמים זה לא.
וצריך לחשב מסלול מחדש ולמצוא את ההתאמה האחרת, זו הנכונה יותר ללקוח, לעסק ולחלום. זה בדיוק הזמן להבין שהשינוי לא מעיד על כשרוני או יכולתי כמעצבת או על איכות העבודה שנעשתה.

להתקבע במה שנחלם ימנע ממני להיות מי שאני ומי שאחלום, כמעצבת וכבת-אדם.

 

תהליך

העוצמה והאנרגיה שאנחנו משקיעים בדרך להיות חלום שנֶהֱגָה, על ידינו או בשם אחרים, הן אינסופיות וכואבות.
ובסופו של יום לא הכותרת חשובה כי אם היכולת לעבור את הדרך בטוב, בלמידה, בהתבגרות עטופה ומוכלת ולא באכזבה שמזינה בפירותיה הבאושים את אמונותינו.

מכל מלמדי השכלתי.

 

 

מי העביר אותך את השיעור החשוב ביותר? מהו השיעור שחשוב לך להעביר? ומהי הדרך המוצלחת ביותר לעשות זאת?

גית.