מתוך העומס הגדול של החיים ושאר ירקות, עולה בי פעמים רבות כמיהה ל'אין' שהוא גם המרווח ביני לבין מי שסובב אותי, מקום שמאפשר לי לנשום, לשקוט, לשמור עלי בתוך המהומה.

כמעצבת, אני רואה את ה'אין' הזה כמקום שנולד כתוצאה ממשהו, כבסיס שיוצר מתוכו 'יש' גדול. שמחה.

בטיפוגרפיה (אמנות סידור הטקסט) מתייחסים בתשומת לב ובכבוד רב לחללים שנוצרים בין האותיות ובתוכן. 'אין' מסמל בשבילי נייר לבן, נקי ומאפשר. סוג של 'ין-יאנג' שמשורגים זה בזה.
למדתי ציור שנים רבות ואחת הטכניקות האהובות עלי ביותר היא יצירה בפחם (טבעי כמובן) על גליונות גדולים. עבודה משמעותית ועמוסה, מלאה בגוונים, בכהויות, בעוצמה ואז נגיעות עם המחק... חוקרות והחלטיות אם כי עדינות ומלאות רגש.

הלבן שמתגלה חזק לאין ערוך בזכות השחורים והאפורים הסובבים אותו.

הלל הזקן אמר: "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?" והמשפט, על שלושת חלקיו, יוצר חיבור חזק בין 'יש' (נוכחות) לבין 'אין' וממנו אני מבינה שה'אין' חשוב מאין כמוהו ורק בזכותו ניתן להבין את כל היופי הפנימי שלנו והעשייה החשובה שלנו אל עצמנו כפרט אינדיבידואליסט וכחלק מחברה.

בשנים האחרונות אני בוחרת להתבונן ביופי שבצער ובכאב, בין השאר כדי לא ליפול לעומק עצמו. יש משהו ענוג ומנחם בהבנה שגם במקום הזה יש עושר גדול וסוג של יִפְעָה ושגם הגוונים הכהים, החשוכים מלאים בנגיעות של לב.
במקרים כאלו, אני מוצאת ששירה ושירים מאוד עוזרים לי לראות את נצנוצי היופי ואני נהנית מאסופת שירים שמלווה אותי בגעגועיי לחיבוק הכאב והצער.

את תלכי בשדה / לאה גולדברג
"ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב."