ניגונים / פניה ברגשטיין
״כל הגה יתם וכל צליל יאלם
בי קולכם הרחוק כי יהום
עיני אעצום והריני איתכם
מעל לחשכת התהום.״
זו דרך ללא התחלה.
וכזו שמעולם לא הפסיקו ללכת בה.
לא נדע בידי מי נפרצה לראשונה ומי בוחרת לצעוד בה.
כל סלע שורט משהו בעור, כל זיז בולט יוצר פצע חדש. ענפי קוצים שנשרו ושלדים ישנים נחשפים ופוערים עומקים חדשים, אך מוכרים, של כאב ושל בחירה.
מסע ארוך, מפותל ורב פעמי שחוזר והולם ופועם ומתקפל-מתכווץ-נאלם-ונושם בכל פעם מחדש לתשעה חודשים של הכנה ולגָּלוּת ארוכה של רגשות אשם.
מהות.
מלמול פחדים חרישי משתלב בין שורשי זכרון רחוק.
אני שומעת את הֶמְיָית זרעי הזמן
מתפוגגת מול רחש חרטה
נכונה
מתעתעת.
כאבי גדילה.
כאבי שתיקה.
שיר ערש ישן מהדהד לו בזמן נשימה רגועה בטרם עֵרוּת, מזכיר ומֵחַיֶּיה רגעי טוהר נשכחים.
משתיק קול יִפְחָה עם שחר, מלטף בחמלה.
מרגיע.
בודד.
וחוזר.
קטעים מתוך ‘מאה שנים של בדידות’ מלווים בצלילי זכרון / ג. גארסיה מארקס, בתרגומו של ישעיהו אוסטרידן – לחצו לשמיעה
אמנות ה’אין’ – הרווח שבין הדורות.
פינת ההצדקה
גִּלְגּוּלִים
של התהוות, של תהליכים, של אמירה. מי אני היום ומה לקחתי ממה שהיה.
ומה נכון בכלל? ואיך ידעו מי אני ומה אני מוכרת? ומהו אותו בִּידוּל ידוע לשמצה המפריד ביני לבין שאר העסקים?
אני סך כל חֲלָקַי, כל הרקע שאיתו הגעתי. אני האדמה שעליה צמחתי כדי להגיע, להתקדם ולהיות מי שאני היום ושממנה אני יונקת את יכולת הביטוי האישית והעסקית שלי. אני תוצאה של למידה מקצועית – עסקית – רב-דורית ותודות לה אני מוצאת את ייחודי שלי.
שורשים
גלויים ונחבאים, מבורכים ומושתקים, נלמדים ומְגֻנִּים. תולדה של מסע ארוך שלא בשליטתנו ולמעשה גם לא בשליטתם, ולא נותר לנו אלא להתבונן, לחכות רגע ולהמשיך.
ואיך להמשיך? זה כבר תלוי בנו. ובמה נבחר? איך נדע מה מֵיטִיב אתנו? מה מֵרֵעַ? נשאל.
נשאל את עצמנו, נקשיב ונִבְחַן ונִתֵּן לזה רגע נוסף. אנחנו הנושא, הנשוא והמושא של חיינו ואותנו צריך להשקות ועלינו מוטלת המשימה להצמיח פֹּארוֹת ובדים.
איזה משא את סוחבת איתך? מה ביקשת מתוכו ומה לא? מה תעבירי לדור הבא ואילו מסורות חדשות יצרת? האם ישנם דברים שחובה עלינו להעביר?
אשמח לקרוא, התגובות שלכן/ם מרתקות אותי.
אשמח גם לשיתופים.
גית.