אדם צובר זכרונות / יונה וולך
“אדם צובר זכרונות כמו נמלים
בחדשי הקיץ.
בחדשי הקיץ כמו חגב
בעת הקיץ – ויש שאדם שר.”
פוסעת חרש בין שבילי נוסטלגיה וכמיהה ובין חפצים שהיו ואינם, רוחות רפאים של זכרונות רכים כענני צמר גפן.
איסוף זו תשוקה, זו מהות, זה תוכן.
חפצנות של ספיגה והטענה, תיעוד של אהבות.
סיבת קיום.
כריך מלחם אחיד, מרוח בגבינה לבנה וזיתים שהופרדו במיומנות מגלעיניהם או פרוסות מלפפונים קלופים.
שכבות ורבדים שעוטפים את משעולי הזמן. שורשי הסלעים לכודים בין קליפות שמגלות ומחצינות והתערטלות שמסתירה ומתכנסת.
וזכרון של ריח.
וטעם.
ופינה בקיר שמתקלפת וחושפת את מי שהיינו פעם.
ארכיאולוגיה של הלב הפועם, מבושיה של הנפש.
וסתימת חלל.
וחוסר.
וריק.
בוחרת בפגישה מחודשת ושוב נפרדת. משאירה מאחור וחוזרת לרחף במרחב ספירלי אינסופי, חוזרת למסע תיעוד של קשרים בין אני לבין עצמי, רוכסת ומתירה חבלים עבותים בתת-המודע הקולקטיבי. קושרת כתרים לחפצי מעבר ומטביעה בהם את סימני הזמן הפרטיים שלי ותוהה מה נולד קודם, החפץ או נקודת המבט שלי עליו.
מגשימה את עצמי במרווחי ה׳אין׳.
דפנה הוד אלוש מנהלת יומן חפצים, בלוג מרגש ונוגע ללב על אספנות שנקרא ״איסוף עצמי״ ומחזיר ברגע אל הילדות, אל הנוסטלגיה הנעימה ואל הכמיהה לתמימות של פעם.
שאלתי את דפנה על הקשר התמים, הילדי, האינטימי, בינה לבין האוספים. על היכולת של חפצים לשמש לנו כבית, כמגן, כפילטר בינינו לבין העולם, כמקום הסתתרות:
״בית.
אין דבר שחשוב לי יותר. להרגיש בית.
ברור שקודם כל אלו האנשים שבבית, היקרים לי. הם הלב. אבל בית מתחבר אצלי גם להרבה תחושות אחרות.
אני ילדה של בית. תמיד הייתי. זה אפילו שם המשפחה המקורי שלנו – “האוסקינד” (ילד-בית בגרמנית). כשאני חושבת על מקום החפצים בבית אני רואה דימוי של קן מרופד בפיסות של חיים, ברגעים, בדברים שאני אוהבת. האוצרות שלי. בכל אחד גלום משהו – תחושה, ריח, השראה. כל אחד הוא ידית למגירה אחרת של זיכרון. אני צריכה לראות כדי לזכור. זה מחבר אותי לתקופות אחרות. ימים אליהם אני מתגעגעת.
ביני לבין החפצים היה קשר ברור. אני דואגת להם, מכבדת אותם והם איתי, צפויים, לא שופטים, לא עונים. ואני לא מתבלבלת כשאני לא יודעת מה צריך לעשות, ואיך לנהוג, ומה להגיד. תמיד יקבלו אותי. בפנים היו העולמות שלי. יוצרת אותם על נייר, משחקת אותם, מדמיינת, חולמת ואוספת, בולעת מראות.
זה היה עולם מלא וגדוש וקסום.
כבוגרת, אני לא מצליחה לשחזר את תחושת הפליאה שהייתה בי אז, לעולם כנראה לא אצליח. אני כבר יודעת יותר מדי ומרגישה פחות. מתפעלת פחות. אבל מנסה עדיין להיאחז בפיסות ששולחות אותי לשם ואוספת אותן. זה הזיכרון שלי. ואני רוצה לגעת, להרגיש, להתרגש מחפץ שכל כך יפה בעיניי, שיש סיפור מאחוריו, להתפעם מיצירתיות של אנשים אחרים, וכל דבר שמעורר בי משהו – אפילו במעט.
מפחדת שאם לא, אז הכל יתפוגג, אני לא אזכור ולא ארגיש כך שוב לעולם.״
למי מתרחב עכשיו הלב בנוסטלגיה?
אמנות ה’אין’ – כל המַרְבֶּה הרי זה משובח.
פינת ההצדקה
חיבורים
בין עבר להווה, בין פנטזיה למציאות בין אמנות ליומיום.
יצירת מרקם אמנותי חדש שבו שולט הרגש וממסך בחירות נקודתיות, עכשוויות ומדויקות. המגוון הכמותי פועל כפאטרן עיצובי, כתבנית שחוזרת על עצמה ובונה אלמנט שלא היה קיים במציאות, אך היה קיים עמוק בלב. החיבור בין החפצים מְמַפֶּה את דרכנו במרחב יצירתי טעון ולא וָודָּאִי תוך ליקוט נקודות אחיזה מוכרות.
פחדים
ואם נשחרר, מה ישאר לנו? ואם נעזוב, מה נשאיר אחרינו? וכל חפץ שאספנו וכל דפוס התמודדות שיצרנו מעידים עלינו. מהיכן הם נובעים? מה שלנו מבחירה ומה נותר כגִּבֶּנֶת עיקשת ממחוזות אחרים?
כשנתבונן בסיבות שהובילו אותנו להדק אחיזה, לשמור, להגן על עצמנו בסביבה הבטוחה והמוכרת, כשנחפש את מה שחסר לנו, על מה אנחנו עונים בשמירה עיקשת שכזו נגיע לנסיון החשוב, הקשה והמתגמל מכולם –
להיות אני.
גם לך יש אוסף? כמה שנים לקח לך לצבור אותו? ובילדות… אספת מפיות/מכתביות/פרסים/מחקים? ואיפה הם היום? מהו האוסף שהכי היית רוצה שיהיה לך? מה מרגש אותך בהסתכלות הנוסטלגית הזו?
אשמח לקרוא, התגובות שלכן/ם מרתקות אותי.
אשמח גם לשיתופים.
גית.