היא מתעוררת כל יום באותה השעה, מין שעון ביולוגי שכזה. מתארגנת במתינות, לפי הסדר, מתמתחת, שותה קפה, מארגנת מעט ויוצאת לדרך.היומן מלא במטלות מתוכננות, הראש מלא בהכרחים הקיומיים והלב ריק.
הבוקר הכל התחיל אחרת.
היא שמעה מתוך שינה את הכלב של השכנים נובח בעצבנות על משאית הזבל שנסעה ברחוב והתעוררה מוקדם יותר מהרגיל. אבל זה בסדר, יהיה לה יותר זמן לסדר, כך חשבה.
ושוב, הדברים הרגילים של הבוקר והזמן עבר מהר והיא סיימה את ההתארגנות.
היא נעמדה לרגע, תוהה לאן ללכת ומה לעשות בזמן הפנוי. היא לא מכירה כזה. היום שלה מורכב ממשבצות של יעילות – בית, ילדים, עבודה. מבט מהיר סביב גרם לה לרצות לשמוח – היא מצליחה בכל מה שהיא עושה, סימנה "וי" על כל המטלות. אבל משהו עצר בעדה, משהו עמום ולא מובן, משהו שחלף לרגע בבטן והשאיר סימן קטן – "הי, את… שימי לב אלי".
מבולבלת, היא התיישבה על הספה. הכלב של השכנים לא מפסיק לנבוח, ככה יהיה כל היום. איך אפשר לעשות משהו ברעש שכזה? היא חייבת לדבר איתם.
לרגע, התלבטה אם אולי כדאי לה להתקשר ולומר שהיא חולה, לנצל את הנביחות של הכלב ו"לפתח" כאב ראש אימתני ולנוח. אבל לא, יש לה כל כך הרבה דברים להספיק במשרד ואם היא תיעדר יום אחד, ועוד ללא סיבה מוצדקת, היא תיאלץ להישאר ולהשלים את הזמן.
סגרה את הדלת מאחוריה, הקפידה כהרגלה לנעול ויצאה לדרכה. הפקקים שיגעו אותה, הדרך מייגעת והיא לא מצאה אף תחנה נורמלית ברדיו. היום לא התחיל טוב, היא חשבה לעצמה, והוא ממשיך ככה.
במשרד הכל היה רגיל, הטלפונים, הניירת, החיוכים המעושים עם הקולגות, ארוחת הצהריים הזריזה מול המחשב (היא מקפידה להביא אוכל מבושל מהבית), הכל זרם כמו תמיד, היא שמחה שהגיעה והצליחה לסיים את כל המשימות בצורה מעוררת התפעלות. לא ממש מבינה למה בבוקר עצרה לרגע.
יאללה, הבית מחכה לה. צריך לאסוף את הילדים, לרדת לגינה, לקלח, להכין ארוחת ערב, לסדר את הצעצועים… המלאכה רבה.
בסוף היום, כשישבה מול עוד תכנית סתמית בטלוויזיה, חשבה לרגע על הסימן הזה שחלף לה בבוקר בבטן. ניסתה להבין מה הציק לה באותו הרגע, מה לא הסתדר לה ולמה לא היתה בטוחה בעצמה, בתחושה, בהיבהוב. היא כיבתה את הטלוויזיה ואת עצמה ופרשה לשינה.
היומיום ממשיך מעצמו, היא מתפקדת מעולה, מתארגנת למופת, מרגישה מעולה.
ביקום מקביל, בארץ דמיונית, היא התעוררה לכאוס. למסה קריטית של רגשות מבעבעים מתחת לפני השטח, לערימה גדלה והולכת של חלקי פאזל מבולגנים, אלו שלא מוצאים את מקומם "הנכון", לשאון טורדני שחודר מבעד לכל המיגננות.
היא התקשתה להסתיר את עוצמת הרגשות, להתחבא מאחורי הרי המשימות, לבחור במה או במי להתמקד כרגע. לא הצליחה להתבונן פנימה ולבדוק מה הכי גועש בה, זו הצטברות מרעילה ללא תוחלת.
היא רוצה לעזוב הכל ולברוח ולישון. המנוחה תעזור ותרפא הכל.
ולרגע היקומים התאחדו.
ושוב בוקר, ושוב היא מתעוררת לפני השעון, מתארגנת ומסדרת, בדיוק כמו תמיד.
חלומות ארוכים / מירי פיגנבוים
ריח מוכר לידו,
שמתפוגג לאיטו,
למה העצב מתמשך.
הוא מתהפך ונרדם לאט
חלומות
ארוכים
מתפתלים במעופו,
ואלוהים, ומלאכים,
עוטפים את גופו
מבלי לגעת בנפשו.
אמנות ה'אין' – אפשרות האיחוד הרגעי
פינת ההצדקה
היקום שאנחנו מראות.
עיצוב הוא שיקוף המציאות שאנחנו רוצות לראות. העולם היפה, המסודר, ה"נכון". זה שיביא לנו לקוחות, ימשוך קונים, זה שיראה שאנחנו "הכי" – הכי טובים, הכי מוצלחים, הכי חכמים, הכי מתאימים.
עיצוב מוצלח הוא זה שיסתכל עמוק, יקשיב, יבין ויוציא החוצה את ליבו של העסק כדי ליצור חיבור אמיתי בינו לבין הלקוח.
היקום שאנחנו רוצות.
רב-מימדיות. חלקים שונים. חיבור ונפרדות.
המורכבות שלנו, על כל פָּנֶיהָ, יוצרת עולם נפלא ומרתק. היכולת להיות "גם וגם", להבין שמותר לנו… פשוט מותר – להרגיש, לשתף, לחשוף, לבקש, לקבל.
להיות עולם שלם.
עד כמה נפרדים אצלך היקומים? עד כמה דורש היקום המקביל את מקומו? מתי הוא הכי בוער בך?
ובמה מלא הלב שלך עכשיו?