אַנַּבֶּל-לִי / אֶדגַּר אֶלֶן פּוֹ
“זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפנֵי שָׁנִים,
בְּמַלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.
שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;
קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.
מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה
לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.”
“והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה”.
והפעם זה לא סופו של הסיפור אלא רק ההתחלה ואז החיים עצמם. שונים מכל סרט הוליוודי, מעמתים עם המציאות ומגלים בנו כוחות שלא ידענו.
(התמונה משמאל – ויליאם טרנר, “סופת שלגים – אניית קיטור בפתח נמל”, 1842)
ושם אני.
אני זוכרת לפרטי פרטים את התחושה, את הסמיכות של האוויר. הרגשתי כמו בציור של וויליאם טרנר על כל מערבולותיו הפנימיות. אני זוכרת שהאוויר עמד, שהנשימה היתה כבדה, שהפרפרים בבטן השתגעו להם… בדיוק כמו טרנר.
(אחר כך הם כינו אותו בשמות, את טרנר).
ואז הפיצוץ. פטריית אור מסמא עיניים ומשתק לב. וכאב. ובכי אינסופי.
ועוד.
והפעם זה היה כמו לטעום שיקוי כשפים ובתוכו הכל, להרגיש מובלת וחסרת שליטה וביחד עם זה מאושרת. ללכת בפסיעות זהירות על חבל דק, מעל תהום עמוקה בארץ לא נודעת ולהרגיש הכי בטוחה שבעולם.
ולהרגיש.
מאוהבת.
הכל הלם בעצמה, התחדד, הבריק.
העולם התרחב לו.
והלב שלי בתוכו, ממלא את הכל.
לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה. לרחף בשמים כמו פיה מאושרת, להתפוצץ לאלפי רסיסים של אור, לחוות ולהבין ולגלות שוב ולתמוה ולהאמין שזה אפשרי. זה באמת אפשרי.
וזה שלי.
אני ידעתי את זה תמיד, עוד לפני שהייתי אני. זו היתה משאלת לב כמוסה שהלכה והתבהרה לה עם השנים. הלכה והתעצבה, הלכה והתבגרה.
והתממשה.
אני ידעתי. ידעתי בבטן שזה מה שאני רוצה, ידעתי בכל אחד מחושיי. הרגשתי שזה חזק ממני, שזה יטלטל את עולמי, שזה יפלס לי דרך בעולם ואל עצמי. אולי הכי חשוב אל עצמי.
מאז נחלמו והתווספו עוד והלב המשיך והתרחב כשריר אינסופי, מכיל ומחכה. ממלא את מצפונו הפנימי שמורה לו את הדרך. אני? זה תפקידי. כאן אני מרגישה את המיצוי הכי פנימי והכי עמוק. את היכולת להוביל ולהיות מובלת, ללמד וללמוד, לצאת החוצה ולהתכנס בחזרה למקום הכי רך ובטוח, כמו הרחם.
ואני עדיין בהתהוות, משתנה בכל רגע. זה אתגר תמידי, מלמד ומרתק, מתסכל לעיתים אבל גם ממלא בגאווה חסרת גבולות.
כמה טוב שאני לא לבד.
כמה טוב שהבחירה נכונה, שהדרך משותפת, שההסתכלות דומה. כמה טוב ה’יש’. כמה טוב שאני לא לבד.
אמהוּת 2017.
אמנות ה’אין’ – יש. הרבה יש.
פינת ההצדקה
כל יצירה היא בריאה.
יצירה היא תוצר של תהליך, מהיר או מתמשך. היא מרתקת ביכולות החיפוש שלה, בבריאה של ‘יש’ מ’אין’, במסעה של המחשבה אל עבר המימוש.
בדרכי ליצירה אני מקבלת השראה מכל מה שמסביב לי ובתוכי ותוך כדי חיפוש הופכת אותה לניסיון-תהיה-למידה ולתוצר הסופי.
כל בריאה מרגשת.
אנחנו שונות וכמה טוב שכך. כל אחת מאיתנו היא עולם שלם, מציאות ונצח בו זמנית. לכל אחת מאיתנו יש בסיס אחר, מאווים אחרים והתנסחות שונה.
כולנו יוצרות, כל אחת בדרכה.
מה דעתך על אמהוּת? על הורוּת? זו היתה משאת נפש שלך להיות הורה?
גית.